להתגרש – מחשבות בע"מ

ישבתי עם עצמי בשבועות האחרונים,

והתחלתי לעשות חישובים, כלכליים, מה יקרה אם אני אתגרש.

שורה תחתונה – אין מנצחים.

זה מזכיר לי סרט מתחילת שנות השמונים – משחקי מלחמה

שהמחשב ניסה את כל האופציות האפשריות במלחמת עולם שלישית – כל פעם מדינה אחרת

תוקפת ראשונה, בסופו של דבר, המחשב מבין שאין מנצחים והדרך היחידה זה לא לתקוף/לא לשחק.

ככה גם אצלי, מצד אחד אני מנסה לרשום לעצמי כמה שיותר דברים, אבל זה דופק רק את

הילדים שלי, מצד שני שאני רושם מה שפחות דברים, אני דופק את עצמי יותר.

אולי הפתרון הוא גישור ?

בגדול, אנחנו במינוס גדול מאוד + כמה הלוואות + מכונית שיש עליה גם הלוואה + משכנתא

שלא נגמרת, כך שדרך היחידה שנראת לי זה למכור את הדירה (האם זה אופציה מצד האשה ?

עוד לא יודע..),

בסכום שנקבל, נכסה את המינוס וההלוואות, היתרה תתחלק בינינו. השאלה באיזה אחוז.

אם זה יהיה חצי חצי, כמו שאמור להיות, חוץ מהתשלום לילדים, אני כנראה אצטרך לשלם גם דיור,

ברמה מסויימת. אם פחות, לדוגמא 30-40% לי, סביר להניח שאני לא אצטרך לשלם דיור,

מצד שני, אני אצטרך לחזור לגור אצל ההורים שלי לכמה שנים (אני כמעט בן 40), עד שאצליח

לחסוך בכמה שנים סכום בכדי לרכוש דירונת.

בגדול היום יש לי פחות מ-8 נטו (היה יותר לפני כשנה, אבל עקב שינוי מצידי, שלא ארחיב כאן,

אני מרוויח פחות) עבור 2 ילדים, אני אצטרך לשלם לא פחות מ-2500-3000 ש"ח (עם דיור זה

עוד כ-1500-2000, בערך 45% משכר דירה) ועוד חצי מהוצאות על לימודים, חוגים ועוד,

והלוואה על רכב שישאר אצלי (יש עוד רכב שישאר אצל האשה), ואמשיך לשלם עליו,

שורה תחתונה, ישאר לי כ-2000 ש"ח לחיות כולל אוכל, דלק, מגורים וחסכון.

וזה כמובן במקרה הטוב.

כלכלית, לא שווה להתגרש, מעשית – לא תמיד יש ברירה.

לא היה לי רומן ולא בגדתי מהיום שהכרתי את אשתי.

בחצי שנה האחרונה זה כמעט קרה.

פעמיים.

לפני חצי שנה בערך, במסגרת עבודתי, דיברתי עם אחת העובדות, סמול טוק, מה שאני ממש

לא טוב בזה.

כעבור כמה ימים, שוב יצא לנו לדבר, ושוב השיחה ממש זרמה.

ושוב היו לנו כמה שיחות שממש זרמו.

באחת הפעמים אותה עובדת התיישבה על השולחן, רגליים על הכיסא ואמרה כמה מילים

בצורה שלא השאירה לי מקום לדמיון – "יש עניין".

באותו רגע התאהבתי בה ! (עד לאותו רגע, זה אפילו לא עלה לי במח).

בפועל אף אחד לא אמר לשני על המחשבות, אבל המשכנו לדבר אחד עם השני.

כעבור מספר שבועות עזרתי אומץ, ודיברתי עם אחד העובדים בחברה שהוא חבר טוב מאוד שלה,

וידוע לי שמה שאנחנו מדברים, נשאר בינינו, וסיפרתי לו על הרגשות שיש לי לאותה עובדת.

אז אכן, למזלי הוא לא דיבר עם זה עם אף עובד אחר, אולם השיחה הועברה לאותה עובדת.

"זומנתי" על ידה לשיחת מוטיבציה, שתמציתה: אתה נורמלי? אני נשואה עם ילדים, אין מצב.

אולי התשובה באה מפחד.  בקיצור לא היה פה רומן, אבל היה לי רצון שזה יקרה.

שורה תחתונה – היא והוא פוטרו לאחר שבועיים עקב קיצוצים, כנראה עדיף שלא נפגש.

אגב, היא מצאה עבודה תוך שבוע בחברה גדולה יותר בתפקיד בכיר, הוא נהפך להיות עצמאי

בתחום שונה לגמרי ומצליח מאוד  בתחומו.

המקרה השני קרה לפני 3 שבועות- יצאתי עם חבר לפאב שכונתי תל-אביבי (פאב ידוע), ופתאום ראיתי אותה – את המלצרית.

(זה פאב קטן, אז יש שם רק את המלצרית, ברמנית, טבח ובעל הפאב).

כעבור שבוע היינו שוב בפאב הזה, ולא יכולתי להפסיק להביט בה.

בסוף הערב השארתי לה פתק.     לא היא לא חזרה אלי. היא בטח מקבלת כמה פתקים כאלה בערב.

אולי השבוע אני אלך לפאב הזה שוב. נראה מה יהיה…

אגב, סתם לקוריוז – את אותו עובד שפוטר, פגשתי בדרך לפאב, ביום שראיתי את המלצרית לראשונה..

הכרנו לפני כ-11 שנים.

המריבה הראשונה היתה לאחר כחודש ומיד אחריה הגיעה שיחת המוטיבציה. מכירים את זה? אתם רבים מסיבה זאת או אחרת, אבל בסוף אתם יוצאים כאלה קטנים וזאת אשמתכם.

לאחריו באו עוד הרבה מריבות, על כמעט כל שטות.

לצערי, זאת היתה המערכת יחסים הרצינית הראשונה שלי (הכי ארוכה לפני זה – 3 חודשים), כך שלא נפל לי האסימון אז שמשהו בנינו לא מתאים, שאין את הקשר שצריך להיות.

כך עברו להם החודשים, עד שהגענו לאילת לחופש של מספר ימים.  באילת היה לנו "פיצוץ" רציני, שלאחר פיוס הסתיים בהצעת נישואין.

.. ושוב, כנראה בגלל חוסר נסיון, ובעיקר בגלל חוסר ביטחון, "נפלתי".  ידעתי את זה אז, אבל הדחקתי את זה. עד היום.

אני מגיע מתחום ה-הייטק, ואישתי מתחום אומנות ועבודה עם ילדים.  כבר מזה אפשר להבין, היום רטרואקטיבית, שזה לא כל כך מתאים.

ביום החתונה קיבלתי "זבטה" כשאישתי אמרה לי שהיא היתה מוותרת על החתונה אם זה לא היה בשביל המשפחה.  גם את זה הדחקתי.

לאחר החתונה, כשאני חושב על זה, היה שיפור ביחסים בנינו (רבנו פחות), למשך כ-3 שנים.

השעון הביולוגי מתקתק, ולכן החלטנו (החלטה משותפת) לעשות ילד.

לקחת לנו כחצי שנה. עד אותה תקופה, לקיים יחסים זה היה בא בד"כ ממני. מאותה תקופה בא ממנה, כי זה פשוט נהיה משהו טכני, רק בשביל לעשות ילד.  לא היתה כאן שום אהבה בכלל.  וזה השפיע עלי.

כשילד נולד זה שמחה. גם אצלנו.  היה שיפור ביחסים בנינו, עד כשנה לאחר מכן.  אז כבר היו תכנונים לילד השני.

אחרי חצי שנה של נסיונות (שבהם אני תמיד אשם שלא נכנסה להריון), התחלנו לברר את העניין.

לאחר שעשינו את כל הבדיקות, התחלנו בהזרעות, ולאחר עוד מספר חודשים (ככה הרופאים מושכים) עברנו להפריות.

לזוג "נורמלי" שיש לו קשר טוב, כל הטיפולים הנל יכולים לחזק את הקשר בן בני הזוג.  אצלנו זה גרם להפך.

מאותה תקופה חלה התדרדרות ביחסים בנינו. הרבה ריבים על כל שטות, לפעמים יותר מפעם ביום.

לאחר מספר שנים (בהפריה עושים טיפול אחת לחודשיים וכל 3 סבבים עושים הפסקה, והיינו במספר בתי חולים), הגענו לרופא אחר (ה-3 במספר), בסופו של דבר אני עברתי ניתוח, ולאחר כחצי שנה, אישתי נכנסה להריון (לא בהפריה).

קודם כל, כל התהליך הזה קשה מאוד פיזית, לשני בני הזוג (כן, כן, לא רק לאשה. הרבה אנשים לא חושבים על זה).

דבר שני, עצם זה שלפחות חלק מהבעיה היתה ממני, אז שוב אני לא בסדר (דואגת להזכיר לי את זה כל פעם).

לאחר שהילד השני נולד (בהפרש של כ-5 שנים מהראשון, כשהתכנון היה הפרש של פחות משנתיים), המריבות בנינו עלו רמה.

בן היתר בגלל שהבטחון העצמי שלי השתפר במעט, ולא הסכמתי להיות "המפסיד" בריבים בכל פעם.

כיום הקטן בן שנה וחצי.  בתקופה הזאת, בריבית היותר רציניים בנינו, עזבתי את הבית (בפועל לכמה שעות) כבר 4 או 5 פעמים.

חזרתי רק בגלל הילד הגדול שהתחנן שאני אחזור הביתה.  אגב, כל פעם שחזרתי הביתה, זה היה כרוך בשיחת מוטיבציה, ושוב יצאתי כזה קטן – אפס אחד גדול.

שוב לא ידעתי מה לעשות (האם לעזוב סופית או להשאר) והעדפתי את האופציה המהירה והפשוטה – להשאר בבית.

יש לי מספר חברים, אבל לדבר איתם על המחשבות שלי לגבי גירושים – עד כאן.  אני די בטוח שמשהו "ידליף" את המידע הזה.

מצד שני, אני לא יכול לשמור הכל בבטן.

כפיתרון החלטתי להקים את הבלוג הזה. כך גם אני אוכל לכתוב את מה שיש לי בלב, גם אוכל (אני מקווה) לקבל עצות, רעיונות ותמיכה ממכם.

אין לי נסיון בבלוגים ואני גם לא אלוף בכתיבה, אז אני מקווה שתסלחו לי.

יוסי (שם בדוי)