להתגרש – מחשבות בע"מ

הכרנו לפני כ-11 שנים.

המריבה הראשונה היתה לאחר כחודש ומיד אחריה הגיעה שיחת המוטיבציה. מכירים את זה? אתם רבים מסיבה זאת או אחרת, אבל בסוף אתם יוצאים כאלה קטנים וזאת אשמתכם.

לאחריו באו עוד הרבה מריבות, על כמעט כל שטות.

לצערי, זאת היתה המערכת יחסים הרצינית הראשונה שלי (הכי ארוכה לפני זה – 3 חודשים), כך שלא נפל לי האסימון אז שמשהו בנינו לא מתאים, שאין את הקשר שצריך להיות.

כך עברו להם החודשים, עד שהגענו לאילת לחופש של מספר ימים.  באילת היה לנו "פיצוץ" רציני, שלאחר פיוס הסתיים בהצעת נישואין.

.. ושוב, כנראה בגלל חוסר נסיון, ובעיקר בגלל חוסר ביטחון, "נפלתי".  ידעתי את זה אז, אבל הדחקתי את זה. עד היום.

אני מגיע מתחום ה-הייטק, ואישתי מתחום אומנות ועבודה עם ילדים.  כבר מזה אפשר להבין, היום רטרואקטיבית, שזה לא כל כך מתאים.

ביום החתונה קיבלתי "זבטה" כשאישתי אמרה לי שהיא היתה מוותרת על החתונה אם זה לא היה בשביל המשפחה.  גם את זה הדחקתי.

לאחר החתונה, כשאני חושב על זה, היה שיפור ביחסים בנינו (רבנו פחות), למשך כ-3 שנים.

השעון הביולוגי מתקתק, ולכן החלטנו (החלטה משותפת) לעשות ילד.

לקחת לנו כחצי שנה. עד אותה תקופה, לקיים יחסים זה היה בא בד"כ ממני. מאותה תקופה בא ממנה, כי זה פשוט נהיה משהו טכני, רק בשביל לעשות ילד.  לא היתה כאן שום אהבה בכלל.  וזה השפיע עלי.

כשילד נולד זה שמחה. גם אצלנו.  היה שיפור ביחסים בנינו, עד כשנה לאחר מכן.  אז כבר היו תכנונים לילד השני.

אחרי חצי שנה של נסיונות (שבהם אני תמיד אשם שלא נכנסה להריון), התחלנו לברר את העניין.

לאחר שעשינו את כל הבדיקות, התחלנו בהזרעות, ולאחר עוד מספר חודשים (ככה הרופאים מושכים) עברנו להפריות.

לזוג "נורמלי" שיש לו קשר טוב, כל הטיפולים הנל יכולים לחזק את הקשר בן בני הזוג.  אצלנו זה גרם להפך.

מאותה תקופה חלה התדרדרות ביחסים בנינו. הרבה ריבים על כל שטות, לפעמים יותר מפעם ביום.

לאחר מספר שנים (בהפריה עושים טיפול אחת לחודשיים וכל 3 סבבים עושים הפסקה, והיינו במספר בתי חולים), הגענו לרופא אחר (ה-3 במספר), בסופו של דבר אני עברתי ניתוח, ולאחר כחצי שנה, אישתי נכנסה להריון (לא בהפריה).

קודם כל, כל התהליך הזה קשה מאוד פיזית, לשני בני הזוג (כן, כן, לא רק לאשה. הרבה אנשים לא חושבים על זה).

דבר שני, עצם זה שלפחות חלק מהבעיה היתה ממני, אז שוב אני לא בסדר (דואגת להזכיר לי את זה כל פעם).

לאחר שהילד השני נולד (בהפרש של כ-5 שנים מהראשון, כשהתכנון היה הפרש של פחות משנתיים), המריבות בנינו עלו רמה.

בן היתר בגלל שהבטחון העצמי שלי השתפר במעט, ולא הסכמתי להיות "המפסיד" בריבים בכל פעם.

כיום הקטן בן שנה וחצי.  בתקופה הזאת, בריבית היותר רציניים בנינו, עזבתי את הבית (בפועל לכמה שעות) כבר 4 או 5 פעמים.

חזרתי רק בגלל הילד הגדול שהתחנן שאני אחזור הביתה.  אגב, כל פעם שחזרתי הביתה, זה היה כרוך בשיחת מוטיבציה, ושוב יצאתי כזה קטן – אפס אחד גדול.

שוב לא ידעתי מה לעשות (האם לעזוב סופית או להשאר) והעדפתי את האופציה המהירה והפשוטה – להשאר בבית.